עשיתי קניות אתמול באושר עד, למי שלא מכיר, רשת סופרמרקטים זולה (פחות במחיר, יותר בחוויה) שפונה כנראה, בעיקר לקהל החרדי. האמת, קשה לי להסביר למה, אבל חוויית הקנייה וההרגשה הכללית היתה קצת עצובה. האוירה הכללית היא של ת׳כלס, למלא את המזווה והמקרר בזול, המגוון קטן יחסית לרשתות אחרות, הירקות יפים, הכשרות גבוהה.
אין שם את הכיף שבקניות. מי שמכיר אותי, יודע שאני לא חובב קניות גדול (מתעסק עם זה מספיק) אבל כאן לקחו את חוסר הכיף בקנייה לדרגה חדשה. זה לא נובע מחוסר ניהול או מקצועיות, להיפך, העגלות חדשות וחלקות (לא סוחבות לצדדים…) הסחורה מסודרת, התאורה סבירה, החניה קרובה, השילוט מקצועי.
העלה בי מחשבות על הכח שבאין.
רוב בעלי העסקים מוטרדים במה עוד ניתן להוסיף לעסק, איזה מוצר או איזה שירות. לפעמים השאלה המעניינת יותר, היא מה ניתן להוריד מהעסק מבלי לפגוע, או אפילו להעלות את הערך ללקוח. הערך המוסף או הייחוד של העסק יכול לבוא דווקא ממה שאין בו ולא מה שיש בו.
אם מישהו בריא מוריד במשקל, הוא בדרך כלל עושה את זה בשביל להוסיף לערך שלו (במקרה זה גזרה חטובה יותר)
יונדאי הוציאו מכונית חדשה שבה העובדה שהפחיתו את כמות הדלתות לתא הנוסעים ל-3 במקום 4 היא סוג של ייחוד (אתם מוזמנים לראות את הפרסומת הקצת מפחידה – היא נאסרה לצפייה בכמה ארצות)
קישור לסרטון
באושר עד, הורידו את הדילמה שבהתלבטות, החיים קלים, יש מוצר אחד בקטגוריה, קל יותר לנהל, המחירים כנראה בסדר. מה שאין, גורם להעלאת הערך לקהל.
בעצם יש כיף – תירוש בבקבוקים מזכוכית של ליטר וחצי…
