כל היום מבטיחים לי הצלחות. אני פותח את תיבת הדואר ומיד מגיעות לי הצעות מכל מיני אנשים איך בעזרת ההדרכה שהם מוכרים, הקורס, תכנית המינויים או הגלולות, אני אזכה להצלחה מיידית.
יהיה לי זמן פנוי, יהיה לי המון כסף, אני לא אצטרך לעשות כלום, חוץ מלשבת בבית ולספור את הכסף. (קצת בעייה מבחינת הזמן הפנוי, כי אם יהיה לי המון כסף, זה בכל זאת לוקח זמן לספור אותו) הדבר היחיד שמפריד ביני לבין ההצלחה הוא תשלום קטן ל"מדריך ההצלחה".
נשמע מצוין, או אולי לא. חלק ממדריכי ההצלחה יגידו שהכל בראש שלי ואני במו מחשבותיי מונע מעצמי את ההצלחה. אולי הם צודקים.
חזרתי ליסודות – הילדים שלי. מה קורה בפער בין הצלחה למציאות? וגיליתי 2 דברים עקרוניים:
- בסוף בסוף, רק אני קובע מהי הצלחה – אני מסמן על הסרגל הפרטי שלי מהי הצלחה ומה אני סופר ככישלון.
- ככל שאנו צוברים יותר נסיון (כלומר מזדקנים…) קשה לנו יותר להרים את הרף מעבר למה שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים. יש לנו כבר (כביכול?) תחושה (שמבוססת על נסיון מצטבר) שאנחנו יודעים מה אנחנו יכולים להשיג וגם מה אין באפשרותנו להשיג.
כאן גם ההבדל הגדול בינינו לבין הילדים. רותם הודיעה לי השבוע אחרי שניסתה לשבת על הסיר שהיא לא מצליחה (לעשות פיפי) זה לא ממש הטריד אותה. זה היה יותר עדכון לגבי המצב הנוכחי. זה גם לא ימנע ממנה לנסות שוב מחר או בשבוע הבא.
היא לא יסרה את עצמה, הפיקה לקחים או החליטה שלא תנסה שוב. היא תנסה עד שתצליח. זו רק שאלה של זמן.
השאלה הגדולה:
איך צוברים נסיון וידע בלי לאבד את היכולת להרחיב את המעטפת והיכולת ולא להתייאש כשזה לא הולך?
מה דעתך?
